<h1>צרור הכסף הקצר, דרך א' שער ו'</h1>
<h2>דף מב.</h2>
ושטר שהאמין ללוה, אם אמר פרעתי נשבע הלוה כשבאין לגבות יורשי מלוה. וכן אם התנה להאמינו אפילו בלא שבועה, ר"ם פי"ז ממלוה. ומי שהאמין למלוה אם יאמר "לא פרעתני", ופרעו בעדים, נאמנים, דלא האמינו כי אם יותר ממנו, אבל לא מעדים. ומי שהאמין את המלוה כשני עדים, אפילו הביא מאה עדים שפרעו אינו נאמן, דתרי כמאה. ומי שהאמין את המלוה כשלשה, והביא ארבעה [עדים] שפרע בפניהם, נאמנים, דירד לדעות, פרק שבועת הדיינים כל זה.
<h2>דף מח.</h2>
מת לוה בחיי מלוה, לא יפרע מלוה אלא בשבועה שלא גבה כלום מלוה, כדאמרינן גבי הבא ליפרע וכו' [מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה]. ואם מת מלוה קודם הלוה ואחר כך מת לוה, צריך לישבע שלא פקדנו וכו' [אבא]. ויתומים שאמרו, בין גדולים בין קטנים, כדאיתא בשבועות. ואם קבע זמן המלוה, ומת קודם הזמן שקבע, אין צריך שבועה, דלא עביד איניש וכו'. וכן אם טוענים בני הלוה שלא לוה אביהם כלום, כל האומר לא לויתי וכו' [כאומר לא פרעתי דמי].
והיכא שמת לוה, ואחר כך מלוה, הואיל והיה לו למלוה לישבע הפסידו יתומיו הכל, הואיל ולא נשבע, משום דאין [אדם] מוריש שבועה לבניו. ומהלקוחות גובין בענין זה אע"פ שלא נשבע, דעדיין לא נתחייב בשבועה עד עמוד בדין, כטעם שכתב הרמב"ן. ואם עמד המלוה בדין עם הלקוחות, כבר נתחייב בשבועה להם. ואם מת, אין אדם מוריש שבועה לבניו. ומי שלקח שטר חוב מחבירו בחיי לוה, ומת לוקח זה בחיי לוה, הוי ליה כמת מלוה בחיי לוה, ואע"פ שמת לוה בחיי מלוה הראשון, דמשלקחו הוה איהו מלוה, וכל דיני מלוה נוהגין בו. ואם מתו בני המלוה, שהיה להם לישבע שלא פיקדנו, אין בניהם נשבעים, ומפסיד ההלואה. [ע"ב] ודיין שדן במת לוה ואחר [כך] מת מלוה יורשין נשבעין שלא פיקדנו וכו', דינו דין, כדאיתא בשבועות דעבד שמואל עובדא. ובשטר שיש בו ערב ומת לוה ואחר כך מת מלוה בלא שבועה, אינו גובה מן הערב. והאח היורש לאחיו צריך לישבע שלא פיקדני אחי.
והיכא שיש נאמנות בשטר, י"א שאינו מועיל לגבי יתומים. וכן נהגו מקצת מקומות על פי גדולי הדורות. והרשב"א [כתב] דתנאי נאמנות קיים ומהני. ואם כתב נאמנות עליו וכל יורשיו מהני, כן דעת הרי"ף פרק הכותב בכתובות. ור"ם פט"ו [כתב] דכל תנאי שבממון קיים. והראב"ד [כתב] דאפילו פירש נאמנות ליורשיו לא יפרע רק בשבועה. ויורשי מלוה נשבעים שלא פיקדנו. וכן ר"ז פרק כל הנשבעים. וללקוחות אין מועיל נאמנות לגבם, [כ"כ] ר"ח ורי"ף ור"ם פט"ו דמלוה. וי"א דמהני, דלא יפה כחם מיתומים. והנפרעות שלא בפניו, אין נאמנות מועיל. ואין לסופר לכתוב נאמנות ושאר שופרא דשטרא אא"כ נמלכין בלוה. ולא אמרינן טעות [סופר] אלא באחריות. ובנותן מתנה אין כותבין אחריות רק במפרש. ומי שמקבל עליו שיכתבו שטר בכל חזוק וזכות, וכתיב נמי בשטרא "קבלית חומר שטרא דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא וטופסי דשטרא" קאי לכל דתחות עניניה, אבל נאמנות וביטול מודעה במתנה לא מחשבינן עד דמפרשן, רבינו האיי ז"ל.
